לדלג לתוכן

קלמנס השלושה עשר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קלמנס השלושה עשר
Clemens XIII
קלמנס השלושה עשר
קלמנס השלושה עשר
לידה 7 במרץ 1693
ונציה, הרפובליקה של ונציה הרפובליקה של ונציההרפובליקה של ונציה
פטירה 2 בפברואר 1769 (בגיל 75)
רומא, מדינת האפיפיור מדינת האפיפיורמדינת האפיפיור
שם מלא קרלו דה לה טורה רצוניקו
שם לידה Carlo della Torre di Rezzonico עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה הרפובליקה של ונציה, מדינת האפיפיור עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה
השכלה
דת הכנסייה הקתולית עריכת הנתון בוויקינתונים
שושלת רצוניקו
האפיפיור ה־248
6 ביולי 17582 בפברואר 1769
(10 שנים)
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
שלט האצולה האפיפיורי שלו

קלמנס השלושה עשרלטינית: Clemens XIII;‏ 7 במרץ 16932 בפברואר 1769; נולד בשם קַרְלוֹ דֶלַה טוֹרֶה רֶצוֹנִיקוֹ [Carlo della Torre di Rezzonico]) היה אפיפיור מ-6 ביולי 1758 ועד מותו. הוא התנגד לכוחות הנאורות שהגיעו בעיקר מצרפת ונלחם לצידם של הישועים במאבק להצרת צעדיהם שם ובשאר מדינות אירופה שנשלטו על ידי בית בורבון. יחד עם זאת ביקש ליצור דיאלוג עם הנצרות הפרוטסטנטית באנגליה ובארצות השפלה, והיה האפיפיור הראשון שגישש בכיוון זה (אף כי ללא הישגים). נודע בשל הנפוטיזם הבוטה שלו (חלוקת משרות ונחלות לקרובי משפחתו). אחד ממעשיו המוכרים הוא ההוראה לכיסוי ערוותם של פסלי עירום במוזיאון הוותיקן בעלה תאנה.

לפני היותו לאפיפיור

[עריכת קוד מקור | עריכה]

נולד בוונציה למשפחת סוחרים עשירה. אבי המשפחה רכש בזכות עשרו תואר אצולה ואת ארמון קא' רצוניקו המפואר. בילדותו נשלח לבולוניה לרכישת חינוך אצל הישועים ולאחר מכן התמחה במשפט קאנוני ומשפט אזרחי באוניברסיטת פדובה. ב-1731 הוסמך ככומר. ב-1737 הועלה לדרגת קרדינל על ידי קלמנס השנים עשר ומילא שורת תפקידים בקוריה הרומאית. ב-1743 מונה לבישוף פדובה וב-1747 מונה לקרדינל-הכומר של בזיליקת סן מרקו בוונציה.

עם מותו של בנדיקטוס הארבעה עשר ב-15 במאי 1758 התכנסה קונקלווה לבחירת האפיפיור הבא. הקונקלווה נמשכה כחודש וחצי ללא הכרעה בשל ריבוי סיעות שונות שלא הצליחו להגיע למועמד מוסכם. הקרדינל רצוניקו נבחר לבסוף ב-6 ביולי ובחר בשם קלמנס השלושה עשר לכבוד קלמנס השנים עשר, שהעלה אותו לדרגת קרדינל.

המאבק העיקרי שניהל היה מלחמת-מאסף לשמירת מעמדם של הישועים. במסגרת מאבקו בנאורות כלל את האנציקלופדיה הגדולה של ד'אלמבר ברשימת הספרים האסורים, אך באופן מעשי, צעד זה היה משמעותי פחות מאשר היה מאה שנים לפני כן. התגובה הצרפתית הייתה פניה נגד הישועים והצרת צעדיהם, צעד בו לחם האפיפיור בנחישות. באביב 1761 החלו נציגי הבורגנות ותומכי היאנסניזם בפרלמנט של פריז במסע נגד הפעילות הישועית ובקריה לגרשם מן הממלכה. לואי החמישה עשר, מלך צרפת התיר אמנם לישועים להישאר בצרפת, אך הגביל את חירויותיהם. ההחלטה, וצעדים חריפים יותר שהנהיג הפרלמנט בהמשך, גרמה להתקוממותו של האפיפיור ולטענתו שהחלטות הפרלמנט הצרפתי אינן חוקיות. הסכסוך המסלים בין הוותיקן לפרלמנט הצרפתי הוביל להחלטה על גירוש הישועים מצרפת בנובמבר 1764.

פניה נגד הישועים חלה גם במקומות שהושפעו פחות מהנאורות, ובשל סיבות אחרות. ב-1760 הגלה סבשטיאאו דה מלו, מרקיז פומבל, שר החצר (ראש הממשלה בפועל) של ז'וזה הראשון, מלך פורטוגל את כל הישועים שפעלו בממלכה לנמל צ'יוויטווקיה, גירש את הנונציו והחזיר את שגריר פורטוגל מן הוותיקן. זאת על רקע ההאשמה שהישועים הקימו ממלכות עצמאיות במדינות דרום אמריקה.

ב-12 בינואר 1765 פרסם קלמנס בולה אפיפיורית בשם Apostolicum Pascendi Minis, שמטרתה לפרוש את הגנתו על הישועים בכל מקום, לתמוך בפועלם ולגנות את רודפיהם.[1] אולם הבולה זכתה להתעלמות. ב-2 באפריל 1767 כותרו במפתיע כל הישועים בספרד, שסברו שקרלוס השלישי, מלך ספרד, יגן עליהם, נאסרו והובלו לספינות שהובילו אותם לנמל צ'יוויטווקיה. למעשה היה גירוש הישועים אחד הצעדים החשובים במסגרת הרפורמות הבורבוניות שהחיל המלך. בהמשך גורשו הישועים גם מדוכסות פארמה וממלכת שתי הסיציליות. בינואר 1769 השתלטו כוחות מלכי בית בורבון (צרפת וספרד) על אביניון (וכל נחלות מדינת האפיפיור בשטחי צרפת), בנוונטו ופונטקרובו ותבעו הודעה והכרה רשמית של הכס הקדוש לגירושם של הישועים מכל המדינות ואת ביטול זכויותיהם. קלמנס, שסירב להיכנע, ביקש לכנס קונסיסטוריה על מנת לדון בדרישות הללו, אך בערבו של היום בו נועדה הקונסיסטוריה להתכנס - מת במפתיע.

יחס לפרוטסטנטיות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קלמנס ביקש לבדוק אפשרות לשיח עם הנצרות הפרוטסטנטית, במטרה לאיחוד מחודש (אקומני) של הכנסיות המערביות. אולם, כיוון שלא הסכים לוותר על עיקרי הקתוליות ועל הקטכיזם, לא היה זה מפעל פורה. עם זאת, הוא הכיר במלכי בית הנובר הפרוטסטנטים כשליטי הממלכה המאוחדת על אף שהבית היריב, בית סטיוארט, היה קתולי. זאת למורת רוחו של הנרי בנדיקט סטיוארט שהיה קרדינל והטוען היעקוביטי לכתר אנגליה, סקוטלנד ואירלנד. בתמורה לגישתו של האפיפיור הוחל חופש דת יחסי לקתולים בבריטניה.

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קלמנס השלושה עשר בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]


הקודם:
בנדיקטוס הארבעה עשר
אפיפיור
(רשימת האפיפיורים)
הבא:
קלמנס הארבעה עשר